פסק-דין בתיק ע"פ 2455-09-11

השופטת ר. אבידע:

ערעורו של המערער מופנה כנגד הרשעתו  בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום -  ובקשתו היא כי נבטל את ההרשעה.

1.         כנגד המערער הוגש כתב אישום בבית משפט השלום באילת ביום 9.8.2010.  ביום 14.2.2011, בעקבות תיקון כתב האישום, הודה המערער בכל העובדות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן. בית המשפט הרשיעו בעבירות שפורטו בכתב האישום המתוקן, שהן תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה ממש כלפי בת זוג, עבירות לפי סעיף 382 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"); איומים, עבירות לפי סעיף 192 לחוק; תקיפה סתם בנסיבות מחמירות כלפי בת זוג, עבירה לפי סעיף 382 (ב) לחוק.  המשך, הדיון נדחה לקבלת תסקיר אודות המערער.

2.         נטען בכתב האישום המתוקן כי ביום 14.5.2010, תקף המערער את אשתו, המתלוננת, בכך שללא הסכמתה, תפס אותה בחוזקה בידה השמאלית והצמיד אותה אל קיר הדירה ואל דלת המרפסת, תוך שאמר לה "אני עכשיו אתן לך", בעודו מרים את אגרופו מעל ראשו. עוד נטען, בכתב האישום המתוקן, כי ביום 19.5.2010, בסמוך לשעה 04:46, תקף המערער את אשתו בכך שלקח מכשיר טלפון נייד, זרק אותו בחוזקה לעברה, המכשיר פגע בראשה של המתלוננת, וכתוצאה מכך נגרמו למתלוננת כאבים, סימני שטף דם פנימי ונפיחות בחלק השמאלי של המצח וחבלה בגשר האף. כאשר המתלוננת התקשרה להזעיק עזרה, אמר המערער למתלוננת "שהוא ייתן לה" בעודו מניף את אגרופו אל מאחורי ראשו.

3.         לקראת הדיון שהתקיים ביום 12.7.2011 הגיש שירות המבחן תסקיר הנושא תאריך 14.6.2011 בסיומו המליץ להימנע מהרשעת המערער ולהסתפק בפעם זו בהטלת עונש שיקומי חינוכי בהיקף של 100 שעות של"צ, צו מבחן למשך שנה, והתחייבות כספית להימנע מעבירה. שירות המבחן נימק את המלצתו בכך שמדובר בנאשם אשר מתגורר בארץ מזה כ- 10 שנים, ארצה הגיע כעובד זר חוקי בשנת 2001, בארץ הכיר את אשתו ולאחר שנתיים של היכרות נישא לה בנישואין אזרחיים והם מגדלים ביחד את בנה של אשתו שהיום הוא כבן- 12 ואת בתם המשותפת שהיא כיום כבת- 6. עוד נאמר בתסקיר כי מאז האירועים נשוא כתב האישום, מצוי המערער בקשר טיפולי פרטני ואינטנסיבי ביחידה לטיפול באלימות באגף הרווחה באילת. המערער הביע בפני שירות המבחן  רצון להשקיע בשיקום מערכת היחסים עם אשתו, תוך שביטא הערכה ואהבה כלפיה. לטענת המערער, הרקע לאירוע במעשה התקיפה הראשון היה  שתיית אלכוהול, כאשר לטענתו את הטלפון, באירוע השני,  זרק ללא כוונת פגיעה.

צויין בתסקיר כי העו"ס המטפלת במערער מסרה כי המערער שיתף פעולה עימה באופן מלא, תוך שניכר כי השקיע בשיפור התקשורת הזוגית עם אשתו. שירות המבחן התרשם, כי מדובר באדם אשר יש לו מערכת ערכים חיובית וכי לרוב מקיים אורח חיים נורמטיבי תוך שמירה על קיום החוק. ההתרשמות של שירות המבחן היא כי חיי המשפחה חשובים למערער, וכי הוא משקיע משאבים בשיפור התנהלותו.

אשת המערער, ששירות המבחן התרשם כי היא אישה היודעת לטפל בענייניה וכי דבריה נאמרים בכנות ובאחריות, אמרה לשירות המבחן כי האירועים נשוא כתב האישום הינם ראשונים מסוגם ואינם מאפיינים את התנהגות המערער. לדבריה, שתיית האלכוהול עם חברים לא הייתה לרוחה והיא פנתה לגורמי טיפול, ומאז מערכת היחסים בבית השתפרה. עוד טענה, כי מאז האירוע צריכת האלכוהול של המערער הצטמצמה מאוד והיא שללה חשש מפני סיכון כלשהו לה מצידו. האישה אף ביטאה אהבה ודאגה למערער, תיארה אותו כבעל וכאב אוהב וביקשה כי בית המשפט לא יחמיר עימו.

שירות המבחן ציין, כי התרשם מקשר זוגי חיובי ברובו עם רצון כן של שני בני הזוג להשקיע בשיקומו. בסיום התסקיר, המליץ, כאמור, שירות המבחן להימנע מהרשעה משום שהתרשם כי ההליך המשפטי "היווה מנוף מרכזי משמעותי להתגייסות בני הזוג לטיפול בקשייהם...", וכי המערער הפיק את הלקח הראוי. עוד צוין, כי "הרשעה בדין, בשלב זה של חייו, גם כאזרח די חדש במדינה תפגע בדימויו העצמי החיובי, ועלולה להכשילו בקיום תעסוקתי".

4.         ביום 12.7.2011 התייצבו הצדדים בבית משפט השלום. ב"כ המאשימה, הודיעה לבית המשפט, כי לאחר שעיינה בתסקיר ושוחחה עם המתלוננת, אשר פנתה אליה, לא בלי התלבטות, מצטרפת המאשימה להמלצת שירות המבחן על כל חלקיה, כולל הימנעות מהרשעה. ב"כ המאשימה, אף הוסיפה כי היא מודעת שמדובר בבקשה חריגה, ואולם דעתה היא כי מדובר בהמלצה מתאימה של שירות המבחן, ולפיכך ביקשה מבית המשפט לאמץ את ההמלצה. עוד הוסיפה, כי שאלה את המתלוננת בקשר לפגיעות שנפגעה כתוצאה ממעשי המערער וזו אמרה לה, כי לא הייתה כל השלכה לפגיעה מלבד כאבים במעמד התקיפה. 

ב"כ המערער, ביקש אף הוא לאמץ את המלצת שירות המבחן. לדבריו, הרשעה ברמת סבירות גבוהה עלולה לפגוע בהמשך דרכם של בני הזוג, עלולה לפגוע בתעסוקתו של המערער, וכתוצאה מכך עלולה  לפגוע במערכת היחסים המשוקמת בין בני הזוג.

5.         בית המשפט מצא שלא לאמץ את עמדת המאשימה, נאמר בגזר הדין, כי בית המשפט לא מצא כי עניינו של המערער נופל לגדר החריג לכלל בדבר הרשעה.

            בצטטו פסיקה (ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נגד ויקטור שמש; ע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל; ע"פ 9893/06 אסנת לאופר נגד מדינת ישראל) בחן בית המשפט האם מתקיים בענייננו החריג לכלל בדבר הרשעה. בית המשפט קבע כי חריג זה אינו מתקיים משאין מדובר באירוע בודד, מדובר באירוע חמור של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, המקרה בו זרק המערער מכשיר טלפון שפגע באשתו, שלאחריו המערער איים על אשתו כאשר זו התקשרה להזעיק עזרה. בית המשפט ציין, כי הוא מוצא, "כי המעשים הפליליים בחומרתם בענייננו והעובדה שנגרמה חבלה של ממש כתוצאה מאותה תקיפה, אינם מאפשרים מסר פייסני בדמות אי הרשעה". עוד נאמר בגזר הדין "מבית המשפט צריך לצאת מסר ברור וצלול, לפיו עבירות מסוג זה יתקלו בהרשעה ובענישה", ובהמשך "חומרת העבירות, ובמיוחד העובדה שנגרמה חבלה של ממש, מחייבת, לטעמי, הרשעה". "מדובר במעשים אשר קיים אינטרס ציבורי מובהק בהטבעת חותם של פליליות עליהם". בית המשפט חזר וציין כי המחוקק והפסיקה בחרו להחמיר באופן משמעותי את הענישה בגין עבירות בין בני זוג. לסיום, קבע בית המשפט, כי השיקול המרכזי בענייננו הוא, "חומרת העבירות המקימה אינטרס ציבורי לסיים את ההליך באופן הרגיל של הרשעה". לפיכך, הותיר בית המשפט את ההרשעה בעינה וגזר על המערער בנוסף לענישה ששירות המבחן המליץ עליה בתסקיר, היינו של"צ, התחייבות, וצו מבחן, אף מאסר על תנאי לתקופה של 5 חודשים למשך 3 שנים, אם במהלך תקופה זו יעבור המערער עבירת אלימות או עבירת איומים כלפי אשתו.

מכאן הערעור בענייננו.

6.         אכן, כפי שצוין בפסק הדין נשוא הערעור, החקיקה והפסיקה החמירו בעבירות אלימות בתוך המשפחה. המדובר בעבירות בזויות שמקומן לא יכירן בחברה נאורה. הבסיס לחומרה הרבה שבה החברה, ובעקבותיה החקיקה והפסיקה רואים בחומרה עבירות אלימות במשפחה, עומד הערך העליון של קדושת המשפחה, שלמות המשפחה, וביטחונם המלא של כל בני המשפחה.

7.         בבוא בית משפט לגזור דינו של נאשם יעמדו לנגד עיניו כלל שיקולי הענישה, כאשר מלאכתו של בית המשפט היא לערוך האיזונים הנדרשים בין כלל השיקולים תוך התאמת האיזון לנסיבותיו של הנאשם אשר על בית המשפט להכריע בגורלו.

           כידוע, הענישה, לשיטתנו, היא אינדיבידואלית, כפי שנאמר בע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 438, 442 (1981) "ענישתנו היא ענישה אינדיווידואלית של כל עבריין 'באשר הוא שם' ".

היטיב  לנסח זאת כבוד השופט א' רובינשטיין:

"אין צורך להכביר מלים על כך שאדם נדון בחטאו שלו, וכדברי הנביא יחזקאל (ל"ג, כ') "איש כדרכיו אשפוט אתכם...". כבר ציין בשעתו המשנה לנשיא אלון בע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170, 174-175: "זאת תורת הגישה האינדיוידואלית בתורת הענישה המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים "להקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנמוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך ישמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים". ועוד, המשפט העברי שופט אדם לפי מעשיו בשעתם: על הפסוק "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כ"א, י"ז) נאמר בתלמוד הבבלי (ראש השנה ט"ז, ב') "אמר ר' יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה"; וראו גם רש"י בראשית כ"א, י"ז "לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות"." (רע"פ 3173/09 מוחמד פראגין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], פסקה ט"ו)

מובן, כפי שאף נאמר בפסק הדין פראגין, כי "... גורם ההרתעה המחויב מכוח האינטרס                הציבורי מקומו שמור לו בעליל."  עם זאת " "מכות מדינה" למינן; הצד השוה, בהקשר דנא, הוא בכך שבית משפט זה הנחה בכל אלה בדבר מדיניות שיפוטית מחמירה, לצרכי הרתעה, אך כמובן תוך התחשבות בנסיבות האינדיבידואליות שלעולם אינן נעלמות או נשכחות" (שם, פסקה ט"ו).